מי מפריע לנו?

כאשר אנחנו עובדים עם תלמיד המטרה היא למצוא מה מפריע לאותו אדם ולסלק את אותה הפרעה . לרוב מיה שמפריע לתנועה מסויימת הוא האדם עצמו שפשוט מפריע לעצמו בעיקבות איזושהיא תבנית נוירומוטורית שהוא מאמין בה.
המטרה של הדיאלוג היא לעזור לאדם למצוא היכן הוא מפריע לעצמו.

כוונות

אם ניקח תגובה וננסתכל עליה נראה שתגובה מורכבת מכוונה ודרך
כלומר בתחילת כל פעולה אנו מגדירים את הכוונה עצמה שאליה רוצים אנו להגיע
ואז מבצעים אנו את אותה כוונה
הביצוע הפיזי עצמו הוא הדרך
הדרך כמו כל דרך נעה בעולמנו הפיזי ועקב כך צריכה גם לענות על מיגבלות טבע פיזיות ולא לסתור אותם
אלא אם כן נבחר להאמין אחרת אולם נושא זה שונה בתכלית ונרחיב בו בהמשך
החיישנים שבגופנו והאמונות לגבי אותם חושים שאנו מרגישם עוזרים לנו להכויין את עצמנו בדרך אל הכוונה הראשונית
אם נפשט את התגובות החושיות לשניים וכמובן חוטאים אנו בכך שמחלקים אנו לשניים את עולם התגובות הפנימיות אולם רק לשם הדיון נמשיך במסגרת זאת ומאוחר יותר נרחיב בנושא זה. אולם לשם המחשה אן נחלק לשניים את התגובות החושיות נגיע לתגובת כאב והנאה
בדרך אל הכוונה אנו ניתקלים בסיגנלים של הנאה ושל כאב.
שיטת פלדנקרייז ושיטת בודופ דוגלים בכך שהמסלול הקצר ביותר הוא המסלול של ההנאה והוא היעיל ביותר
אם נתקלים אנו בכאב הסיבה היא שיצאנו מזמן מתוך מסלול ההנאה ורק פוגשים אנו במחסום אין כניסה.
לכן אין בעיקרו של הכאב לכוון אותנו אלא רק לשמור עלינו בגבולות של הנוחות הפיסית ומגבלות הטבע.
כלומר בעודנו מתכווננים על כוונה מסויימת ומפעילים את תגובתנו הכוונה מתרגמת לה
לתחילת פעולה פיסית והפעולה הפיסית הזאת אמורה לייצר ישירות תחושת הנאה. וכך שרשרת של תגובות עד אשר הגענו אל הכוונה .
הנקודה החשובה ביותר היא חיפוש ובדיקה והבחנה של אותה נקודת הנאה או אושר כאשר מתחילה פעולה. ודי בזה.

טיפול, שיעור או דיאלוג

טיפול מעביר מטפל, שיעור מעביר מורה ודיאלוג מעביר מנטור. מה ההבדל בין הדברים? טיפול היא פעולה המניחה כהנחת מוצא שמשהו אינו בסדר ויש לסדרו כלומר לטיפול מגיע אדם המאמין שבוא חולה. בדומה לפניה אל רופא מאמין החולה שיש בעיה בגופו שאין לו שליטה עליה ורק התערבות חיצונית ע״י אדם שהוסמך ע״י חוץ להלחם במחלה יגיע מזור לגופו. כלומר בטיפול יוצא המטפל במלחמה כנגד תופעה או אזור ספציפי בגוף החולה. מכיוון שמאמין האדם החולה בהפרדות אבריו השונים מעצם יישותו. מוכן הוא לצאת למלחמה כנגד חלק מגופו או תופעה בגופו כיוון שמאמין הוא שאותו חלק או תופעה רעים הם. כלומר ישנה שפיטה של החולה ואמונה שתהליך מסויים שגופו עובר רע הוא. ומגייס את המטפל לבוא ולהלחם באמצעות ידיו או באמצעות נשק כימי או ביולוגי באותו אזור. כלומר נעשית שפיטה כנגד אזור מסויים בגוף ומגוייסים כוחות מלחמה לחיסול התופעה. איני מחדש דבר בזה שאגיד ששיטות ״רפואה״ מתקדמות יותר מטפלות בשיטה הוליסטית באדם, הכוונה בכך שמתייחסות אל התופעה בפחות שיפוט ומניחות שתופעת המחלה היא כתוצאה של דיסהרמוניה בגוף ככלל. ולכן מופיע התסמין המסועים כתגובה לדיסהרמונחה כללית. כלומר אין פה מלחמה נקודתית אלה יותר פעולת תחזוקה ואיזון כללית של האדם ככלל. אולם בדומה לטיפול רפואי ממוקד. גם בטיפול ההוליסטי נקודת המוצא היא שישנה חוסר הרמוניה או איזון באדם המטופל ועדיין האמונה היא משהו אצלי לא בסדר, יש לי בעיה , משהו אצלי לא מאוזן וכדומה. כאן בדיוק מגיעה שיטת פלדנקרייז הקוראת לתהליך לימוד ולמטופל תלמיד. בכך מוסר השיפוט של טוב ורע לגבי המחלה ומתעסקים רק בלמידה. ללא שיפוט. בכדי לעשות את הבלתי אפשרי לאפשרי יש צורך בלימוד מתוך אהבה. קחו לדוגמא את הפסנתרן, האם בכדי להפוך לפסנתרן עולמי על האדם בזמן לימוד הנגינה לשפוט את עצמו בתהליך שאינו יודע לנגן וכך להתקדם מתוך שיפוט וביקורת עצמית? או אולי היה יעיל יותר שכל שיעבור במחשבתו של האדם הוא ההר וניה המופלאה של הצלילים ומגע האצבעות המדהים של ידיו עם הפסנתר. בכדי להוך לפסנתרן עולמי על האדם לאהוב כל מפרק באצבעותיו ולהתענג על כל תנועה שעושות ידיו וכך תתאפשר למידה של שנים מתוך אהבה ופלא ולא ירגיש האדם את הטורח שבשימוע עצמו. כאשר אנו שופטים את עצמנו או את גופנו זה מוליד הדבר רגש של חוסר אושר. האדם וגופו מתרחקים אוטומטית ממצב זה ולכן יהיה קשה מאוד להפוך לרב אומן ללא אהבה וחדווה בתהליך עצמו. כך גם במקרה של מחלה או כאב. עלינו פשוט להתענג על ההזדמנות שניתנה לנו ולבחור את אמונתנו כך שנוכל להקדיש כל תשומת לב אפשרית לפרטים הקטנים ביותר מתוך אהבה. המורה הוא בעיקר עזר חיצוני שמאפשר למצב זה להתקיים. בכך שבא ושואל שאלות שרק שמות דגש לפרטים הקטנים. ובכך מתאפשרת למידה. המילה מורה לפעמים מרמזת שיש אינפורמציה שאדם יודע יותר ממשהו אחר. ואין הדבר יכול להיות. כיוון שמכיר האדם את גופו ועצמו הרבה יותר מאשר כל אדם אחר. אם כן ראינו שרופא חולה מטפל מטופל מורה תלמיד הינם הגדרות לא מדוייקות אשר לא מתארות את תהליך בודופ כמו שצריך. אין אנו באים לשפוט אין אנו באים להשוות ידע. אלא ישנם שני אנשים אדם הרוצה לאהוב יותר את גופו ולחקור אותו יותר ואדם המאפשר לו סביבה זאת ע״י שאלות שרק שומרות על חוט מחשבה ממוקד ושאינם שופטות או מכוונות לשום מקום. רק כלי עזר במחקר עצמי.
דיאלוג בין שתי מערכות עצבים זה הכל ללא שיפוט וללא הכוונה.
השואל הוא המנטור והנשאל הוא המשתתף.

ילדותי

הייתי רוצה לכתוב עוד פרק אולם אני לא יודע על מה מהו הדבר בחשוב ביותר לך הקורא כרגע ? מחפש אתה אחר הקלה על מכאוב מסויים? או האם אתה קורא שורות אלה בעבור מציאת משמעות בחיים לא מובנים? כך או כך אין אני יכול לדעת מה עובר על רוחך ובטח שאני מתיימר לכך. אולם אוכל לשתף אותכם בתהליך שעברתי. הכל התחיל בגיל קטן הייתי בכרך בכיתה ה׳ בבית הספר היסודי כאשר פנה אלי המחנך בדאגה שאני הולך עקום ושעלי לטפל בכך במהרה הורי שחששו לבריאותי לקחו אותי למיטב רופאי היציבה שקבעו שעלי לחזק את שרירי גבי ושהם נחלשו בעיקבות ישיבה ממושכת מול המחשב. וכך כמה שנים הייתי שנחה בבריכה כל יום ואף הלכתי לעשות תרגילים מיוחדים אצל מומחי ספורט. בסוף התיכון הייתי המצטיין בכל ענפי האטלטיקה חוץ מאשר בריצות ארוכות אולם עדיין גבי היה עם עקמת. רק כעבור כמה שנים שהייתי באוניברסיטה נחשפתי לשיטת פלדנקרייז אשר בה למדתי שלהתאמץ זה לאו דווקא התשובה ואולי צריך אני להכיר טוב יותר את גופי ושחוסר מאמץ ומודעות יכולים להביא אותי לגב משוחרר יותר וזקוף יותר. גילוי זה של הרמוניה וחוסר מאמץ היו גדולים עד כדי כך שהחלטתי לאהוב את גבי לאהוב את העובדה שעקום הוא כיוון שכנראה הוא רק סימן ומערכת אזעקה על אמונות אחרות באברים אחרים שמחזיקים אותי במצב רכון. האם התנועה העוברית שסיגלתי הם טראומת ילדות של פחד? שהייתי צעיר מאוד כמה פעמים היו לי סיוטים שאני מת ולא היה אפשר להעיר אותי. נכנסתי למצב של פח אניסופי שבו כל גופי היה מכווץ במשך שעות. האם אותם טראומות עדיין בגופי? האם אני צריך לשחרר אותם ומה זה בכלל אומר? האם הגוף והנפש קשורים עד כדי כך אחד לשני? השאלות האלה העסיקו אותי בשנושת העשרים של חיי שבהם חקרתי את תורות הגוף והנפש.
כאשר אני בריכוז למשל בחשב מאבד אני את הקשר עם גופי והמודעות פונה מאזור הגוף לדמיון שמחוץ לגוף.
מספיק שיעביר האדם את המודעות לאזור הכאב ובכך יכאב הכאב פחות. אולם האם מה שאני רוצה ללמד הוא התמקדות בכאבים? ומה התועלת בכך חוץ מאשר שחרור הכאב. בהודו ישנה אומנות של הליכה על גחלים. האם בכך אנחנו עוסקים?
התנועה מחילה הגירוי החיצוני שנקלט ע״י אברי החוש עובר אל המוח ומשם דרך עמוד השידרה מגיע אל האזורים הדיסטלים או הרחוקים של גופינו. אולם נראה הדבר שגם ההרמונית מתנהגת באותה צורה קודם הפעלת האזורים הפרוקסימלים הקרוים ומשם הפעלת האזורים הדיסטליים. כך זורמת תנועה הרמונית. מדוע אנחנו מאמינים שתנועה דיסטלי
כגון הקשת אצבע באצבע אינה משתפת את החלקים הפרוקסימלים כגון בית החזה? או האגן?
תנועה הרמונית מתחילה בעמוד השידרה ועוברת לכל אורך הגוף ובכך משתפת את כל הדרך.
האם זוהי רק אמונה המכתיבה הפרדות בין חלקי הגוף השונים? החברה נוהגת ללמד אותנו שיסנן הפרדות בין חלקי הגוף השונים ושהם לא באמץ אנחנו למשל כמה פעמים שמעתם את המשפט הראש שלי אומר כך אולם הלב אומר אחרת. או היצר המיני שלי אומר לי לעשות כך וכך. האם כאשר כואבת לנו האצבע מפרידים אנחנו את עצמנו ממנה ומתלוננים שמשהו לא בסדר עם אותו אבר.
כיצד נוכל להרגיש ברגשותם של אנשים אחרים אם איננו יודעים אפילו מהכל נקודה בגוף שלנו מרגישה כרגע?
שהייתי קטן למדתי שמשהו לא בסדר עם הגב שלי. היום אני יודע שמשהו לא בסדר בתור אני עצמי. וכיוון שאני יודע שתמיד אפשר ללמוד ושאני עושה כמיטב יכולתי . אז גם זה בסדר.
מה שחשוב הוא מאוד לאהוב את אותו סיגנל שאנו מקבלים מגופנו באמצעות הכאב. זוהי הצורה של גופנו לבקש יחס ממי שהכי חשוב לנו, אנחנו.