ילדותי

הייתי רוצה לכתוב עוד פרק אולם אני לא יודע על מה מהו הדבר בחשוב ביותר לך הקורא כרגע ? מחפש אתה אחר הקלה על מכאוב מסויים? או האם אתה קורא שורות אלה בעבור מציאת משמעות בחיים לא מובנים? כך או כך אין אני יכול לדעת מה עובר על רוחך ובטח שאני מתיימר לכך. אולם אוכל לשתף אותכם בתהליך שעברתי. הכל התחיל בגיל קטן הייתי בכרך בכיתה ה׳ בבית הספר היסודי כאשר פנה אלי המחנך בדאגה שאני הולך עקום ושעלי לטפל בכך במהרה הורי שחששו לבריאותי לקחו אותי למיטב רופאי היציבה שקבעו שעלי לחזק את שרירי גבי ושהם נחלשו בעיקבות ישיבה ממושכת מול המחשב. וכך כמה שנים הייתי שנחה בבריכה כל יום ואף הלכתי לעשות תרגילים מיוחדים אצל מומחי ספורט. בסוף התיכון הייתי המצטיין בכל ענפי האטלטיקה חוץ מאשר בריצות ארוכות אולם עדיין גבי היה עם עקמת. רק כעבור כמה שנים שהייתי באוניברסיטה נחשפתי לשיטת פלדנקרייז אשר בה למדתי שלהתאמץ זה לאו דווקא התשובה ואולי צריך אני להכיר טוב יותר את גופי ושחוסר מאמץ ומודעות יכולים להביא אותי לגב משוחרר יותר וזקוף יותר. גילוי זה של הרמוניה וחוסר מאמץ היו גדולים עד כדי כך שהחלטתי לאהוב את גבי לאהוב את העובדה שעקום הוא כיוון שכנראה הוא רק סימן ומערכת אזעקה על אמונות אחרות באברים אחרים שמחזיקים אותי במצב רכון. האם התנועה העוברית שסיגלתי הם טראומת ילדות של פחד? שהייתי צעיר מאוד כמה פעמים היו לי סיוטים שאני מת ולא היה אפשר להעיר אותי. נכנסתי למצב של פח אניסופי שבו כל גופי היה מכווץ במשך שעות. האם אותם טראומות עדיין בגופי? האם אני צריך לשחרר אותם ומה זה בכלל אומר? האם הגוף והנפש קשורים עד כדי כך אחד לשני? השאלות האלה העסיקו אותי בשנושת העשרים של חיי שבהם חקרתי את תורות הגוף והנפש.
כאשר אני בריכוז למשל בחשב מאבד אני את הקשר עם גופי והמודעות פונה מאזור הגוף לדמיון שמחוץ לגוף.
מספיק שיעביר האדם את המודעות לאזור הכאב ובכך יכאב הכאב פחות. אולם האם מה שאני רוצה ללמד הוא התמקדות בכאבים? ומה התועלת בכך חוץ מאשר שחרור הכאב. בהודו ישנה אומנות של הליכה על גחלים. האם בכך אנחנו עוסקים?
התנועה מחילה הגירוי החיצוני שנקלט ע״י אברי החוש עובר אל המוח ומשם דרך עמוד השידרה מגיע אל האזורים הדיסטלים או הרחוקים של גופינו. אולם נראה הדבר שגם ההרמונית מתנהגת באותה צורה קודם הפעלת האזורים הפרוקסימלים הקרוים ומשם הפעלת האזורים הדיסטליים. כך זורמת תנועה הרמונית. מדוע אנחנו מאמינים שתנועה דיסטלי
כגון הקשת אצבע באצבע אינה משתפת את החלקים הפרוקסימלים כגון בית החזה? או האגן?
תנועה הרמונית מתחילה בעמוד השידרה ועוברת לכל אורך הגוף ובכך משתפת את כל הדרך.
האם זוהי רק אמונה המכתיבה הפרדות בין חלקי הגוף השונים? החברה נוהגת ללמד אותנו שיסנן הפרדות בין חלקי הגוף השונים ושהם לא באמץ אנחנו למשל כמה פעמים שמעתם את המשפט הראש שלי אומר כך אולם הלב אומר אחרת. או היצר המיני שלי אומר לי לעשות כך וכך. האם כאשר כואבת לנו האצבע מפרידים אנחנו את עצמנו ממנה ומתלוננים שמשהו לא בסדר עם אותו אבר.
כיצד נוכל להרגיש ברגשותם של אנשים אחרים אם איננו יודעים אפילו מהכל נקודה בגוף שלנו מרגישה כרגע?
שהייתי קטן למדתי שמשהו לא בסדר עם הגב שלי. היום אני יודע שמשהו לא בסדר בתור אני עצמי. וכיוון שאני יודע שתמיד אפשר ללמוד ושאני עושה כמיטב יכולתי . אז גם זה בסדר.
מה שחשוב הוא מאוד לאהוב את אותו סיגנל שאנו מקבלים מגופנו באמצעות הכאב. זוהי הצורה של גופנו לבקש יחס ממי שהכי חשוב לנו, אנחנו.